בספרו "הקץ לנשק" כתב הסופר הנערץ ארנסט המינגווי: "יש מי שעבורם המלחמה מעולם לא נגמרה באמת, אלא רק עברה חזית, מהשדות המדממים של הקרב, אל נפשו של האדם, שם המשיכה להתקיים בשתיקה ובתחושת זרות בתוך השגרה האזרחית".
מי שמכירה מקרוב את ההתמודדות עם המצב הזה, היא הפסיכותרפיסטית והעובדת הסוציאלית הקלינית שמרית גז (*), ובעזרתה הכנו את המדריך הזה שיסייע לכל מי שחזרו משירות המילואים, או שעדיין נמצאים או נמצאות בין הסבבים, ומחפשים ומחפשות את הכלים שיסייעו לחזור לשגרה בבית, במשפחה, בזוגיות ובעבודה.
"רבים ממשרתי ומשרתות המילואים חוו חוויות משמעותיות ומורכבות מאוד במהלך השנתיים האחרונות, והשאירו את ההתמודדות באמצעות טיפול לשלב של ה'אחר כך', כיוון שעד כה עסקו בהישרדות - הן במלחמה והן באזרחות ובבית תוך כדי. להם אני אומרת: עכשיו זה האחר כך".
בהתמודדות עם המעבר משירות המילואים או הסדיר לחיים באזרחות, מסמנת גז מספר שלבים משמעותיים שיש לתת עליהם את הדעת ואף מעניקה מפתחות חשובים לריפוי.
1. מעבר מורכב שלא הכרנו במלחמות הקודמות
"המעבר מהשירות לחיים האזרחיים עבור מילואימניקים ומילואימניקיות, וגם עבור משוחררי סדיר, הוא תמיד מעבר רגיש ועדין שיש לעשות במתינות, אלא שהפעם מדובר גם במעבר מורכב שלא כל כך הכרנו במלחמות קודמות. במלחמה הנוכחית התקיימו סבבי מלחמה חוזרים ונשנים, והכניסה והיציאה מסבבים היו תכופים, ולא בבחינת מעבר חד פעמי של 'סיימתי מילואים ואני חוזר או חוזרת הביתה'. במצב זה של מעברים חוזרים ונשנים, אין למילואימניק או למילואימניקית תמיד זמן או מרחב מספק, לעבד את המתח והאובדנים שחוו, או להחזיר לפסים את השגרה שנפגעה. כתוצאה מכך, יש מי שייתכן ויחוו קשיים ברמה האישית, יש מי שירגישו קושי ברמה הזוגית והמשפחתית ויש מי שהקושי שלהם יהיה בחזרה לעבודה או לספסל הלימודים", אומרת גז.
2. השגרה כבר כאן, אבל אני עדיין שם
החיילים המשוחררים ומשרתי ומשרתות המילואים פעלו בעצימות גבוהה, מילאו תפקידים חיוניים שהעניקו להם תחושת משמעות עמוקה, ודרשו מהם אינטנסיביות אנרגטית וקצב שונה מאשר באזרחות. הם חיו תקופות ארוכות במחיצת החברים למילואים, שאיתם נוצרה, לא אחת, התקשרות עמוקה גם בתוך מצבי הישרדות מסכני חיים. זהו מצב שלא תמיד מאפשר לעבד חוויות ואובדנים בזמן אמת, ויכול גם לייצר את מה שאנו מכנים "אבל מושהה".
"ואז כאשר הם חוזרים הביתה, לשגרה של משפחה, זוגיות, הורות, לימודים או עבודה, פתאום הצוות שהלכו לישון איתו בלילה לא נמצא לצידם בבוקר, פתאום צריך לייצר חיבור והתקשרות מחדש לאנשים הקרובים אליהם בבית, וגם להתגייס למשימות היומיומיות בבית ולתפקד בתוכן. מדובר במעבר מורכב, שצריך לעשות אותו לאט. החזרה הביתה מצריכה זמן הסתגלות והתרגלות מחדש. היא לא מתרחשת בן לילה או בשבוע, ולשם כך דרושה תמיכה של הסביבה המשפחתית, והסביבה בעבודה", מסבירה גז.
3. התחושות שעשויות ללוות אותי בחזרה לאזרחות
האתגרים הנפשיים השכיחים במעבר בין החזית הצבאית לשגרה האזרחית יכולים להופיע בצורות שונות, באם זה נפילה אנרגטית, תחושת ריקנות, אובדן של משמעות וערך, קושי בחיבור לאנשים ולשגרה, תחושת זרות והסתגרות, עייפות רגשית, מחשבות חוזרות על אירועים שחוויתי בשירות, עצב, חוסר שקט, קושי לישון, היעדר חיבור למשימות בבית שיכולות פתאום להרגיש ריקות מתוכן.
"החייל המשוחרר או המשרת במילואים עשוי להרגיש: 'לפני רגע פוצצתי מנהרה או פתחתי ציר ופתאום עכשיו אני צריך להוריד את הזבל או ללמוד למבחן באוניברסיטה', וזה יכול להרגיש עבורו ריק ממשמעות, לעומת מה שעשה בשירות. דבר נוסף שמאוד שכיח אחרי שיוצאים מסבב, זה שהגוף ממשיך להיות דרוך, כלומר המערכת הסימפטתית שאחראית על תגובת הילחם, קפא או ברח עדיין מופעלת, גם כאשר אין צורך בהכרח במוד של הישרדות, הרי חזרנו הביתה ואנחנו יכולים לתת למערכת הפרא סימפטתית שאחראית על הרגיעה להתחיל לפעול, אבל הגוף עדיין בעוררות סביב משימות השירות הצבאי ", מסבירה גז.
לכן גם כשחוזרים לישון במיטה הנוחה בבית ולא בשק שינה, עדיין יכולים להופיע סימנים התנהגותיים של אי שקט, קשיי ריכוז, ריקנות רגשית, רצון להתבודד ולהסתגר, ותחושות כמו עצב, כעס, אשמה ריקנות בדידות ותחושה שזר לא יבין את מה שאני עובר. "איך לפתע נותקתי מהחברים שהייתי איתם בסבב, ומה בכלל אשתי או ההורים או הילדים או החברים לעבודה יכולים להבין על מה שעברתי".
גז מדגישה שגם על המילואימניקים והמשוחררים עצמם וגם על הסביבה להיות ערים לסימנים הללו, שהם מובנים וטבעיים למצב. "משפט המפתח הוא שמדובר בתגובות נורמליות לסיטואציה שהיא לא נורמלית", אומרת גז ומדגישה שרוב השבים משדה הקרב ומהשירות הצבאי בזמן לחימה, לא יפתחו פוסט טראומה, אלא ישתמשו במשאבי ההתמודדות הטבעיים שקיימים בנפש כדי להסתגל בחזרה לחיים, עם מידה כזו או אחרת של עזרה. ועם היכולת לתת לזה זמן.
4. ואיך הסביבה עשויה להגיב לתחושות שלי?
הרבה פעמים, אומרת גז, הסביבה הקרובה היא שתהיה זו ששמה לב להתנהגות, ותדע לסמן את מה שמרגיש לה שונה, בין אם אלה תחושות של חוסר חיבור, ריחוק, כעס סמוי על אנשים בעבודה או בלימודים שהמשיכו בחייהם ועוד.
"כיוון שבנות או בני הזוג של משרתי ומשרתות המילואים או ההורים כאשר מתגוררים עדיין בבית, הם שמלווים הכי מקרוב, הם אלה שלעיתים יבחינו לפני כולם בשינויים. לדוגמה אם נדבר על בנות הזוג למשל (על אף שרלוונטי גם לבני זוג כמובן, אך רק לצורך ההמחשה). הן שותפות למסע, הן אלה שיראו את השינוי והמצוקה שיכולה להתפתח. הן גם אלה שהחזיקו את הבית והתא המשפחתי במהלך המילואים והן יהיו הראשונות לראות את השינוי האפשרי שהתחולל. וכן, השינוי הזה יכול ליצור קשיים או תסכול במערכת הזוגית, כיוון שהיא עוברת טלטלה.
את יכולה לתת דוגמה לקושי כזה?
"בהחלט. למשל, בזמן שבן או בת הזוג היו במילואים, יש מצב שמי שנשארו לנהל את הבית והתא המשפחתי עשו החלטות חדשות ועצמאיות בלי לשתף את הצד השני. למשל, שינוי שעות ההשכבה כי אי אפשר לטפל בכל הילדים בו זמנית, או החלטה להעביר את הילד לגן אחר, או לקנות ריהוט חדש ופתאום נכנסים הביתה וזה לא הסלון המוכר. גם בהיבט התעסוקתי איש המילואים נמצא במציאות שבה המוח עדיין דרוך למשימות הצבאיות, אבל הגוף יושב מול המחשב וצריך לתפקד בעבודה".
והגוף הרי ינצח.
"הגוף יראה לנו. הכל נרשם בגוף. נוכל למשל לראות ירידה בתפוקה התעסוקתית, קושי בניהול, חוסר ריכוז, חוסר יכולת להתעמק במשימות, חיכוכים עם הקולגות כי אני "קצר יותר והסף הסבלנות השתנה".
5. האם יש בכלל כלים ופתרונות למעבר חלק?
"זה עניין שלפעמים מתסכל את משרת או משרתת המילואים, שמצפים לארגז כלים ופתרונות מהירים ויעילים, כשבעולמות הנפש אין פתרונות קסם", מדגישה גז. לדבריה, מה שיעזור מאוד זו ההבנה שכל קשת התחושות שמנינו כאן הן חוויה טבעית ונורמלית למעבר בין השירות לאזרחות, ושמדובר בתגובה נפשית נפוצה שמדווחת על ידי משוחררים ומשרתי מילואים רבים שהיו במצב דומה. ככל שעובר הזמן אנחנו צפויים להרגיש שיפור בתחושות והקלה על החזרה לאזרחות. זה לא מבטל את הקשיים, אבל זה מעודד. חשוב מאוד כן לתת מקום לתחושות שמרגישים ולהכיר בהן. לא להתעלם מהן, גז מדגישה.
"למרות שייתכן והמילואימניק או המשוחרר מסדיר, מסתובב עם תחושה ש'זר לא יבין', כן מומלץ לנסות לשתף את הרגשות והקשיים עם הקרובים, כדי לסייע בתחושת החיבור למשפחה ולמקום. המלצה נוספת היא להיות בתנועה פיזית - פעילות גופנית, גם אם היא מתונה, מפחיתה תחושה של חוסר אונים וקיפאון, משפרת מצב רוח, מייצרת תנועה נפשית ועוזרת לנו להיות יותר באינטגרציה עם החזרה לאזרחות. וזו הסיבה לכך שאנחנו בתוכנית עמית מעניקים גם טיפולי וולנס (wellness) כמו יוגה, פילטיס, אימונים במכון כושר ואפילו עיסוי. כי הקשר של גוף-נפש הוא מובהק. בסופו של דבר הכל נרשם בגוף. הגוף של משרתי ומשרתות המילואים ספג הרבה וצריך לאפשר לו מנוחה טובה, שינה מספקת, אכילה מאוזנת".
6. לאחריות יש כתפיים רחבות, והן לא רק שלי
דבר נוסף שיכול לייצר הקלה בחוויה הרגשית, אומרת גז, זה לזכור שהמשימה במילואים הייתה אכן קריטית, אבל אנחנו לא היחידים שיכולים או נדרשים לבצע אותה. שיש גם אחרים ולכן האחריות היא רחבה.
"לפעמים יש קושי רגשי ופיזי למי שצריכים לחזור לאזרחות להתנתק מהמילואים, והם ,פעמים רבות, רוצים לחזור לשרת, כיוון שעסקו במשימה ערכית וחשובה ושם לפעמים מרגישים מובנים יותר. אבל צריך לזכור שהאחריות היא לא אישית והיא נחלקת בין אנשים טובים ורבים. כלומר, המשא הוא לא רק על הכתפיים שלכם, אפשר להרפות. לכן חשוב לגלות חמלה עצמית, להעריך את מה שעשיתם, לזכור שעשיתם הכי טוב שיכולתם באותו רגע כאשר הייתם במקום הנכון בזמן הנכון, אבל שהמאמץ המלחמתי הוא משותף. כל אחד תורם, אבל לכל אחד מגיעה הפוגה".
7. התארגנות מחודשת וחיבור לעוגנים שהיו לי לפני המלחמה
חזרה הביתה כרוכה בהשבת תפקוד הדרגתית, במקביל לעיבוד התחושות והמחשבות בנוגע למלחמה. אפשרו זמן מוגדר לשניהם. גם במישור התעסוקתי או הלימודי, וגם במישור המשפחתי. כאשר הנפש מבינה את כל מה שנאמר עד כה, יש לנסות לחזור באופן הדרגתי לתחומי עניין, עיסוק ועבודה שהיו לנו לפני המלחמה. לתת לעצמנו זמן לנהל את התמהיל הנכון של תחומי העניין והעיסוק שלנו ולהחזיר עוגנים שהיו לנו בעבר.
"חשוב מאוד לזכור שהשנתיים הללו אמנם העבירו אותנו שינויים רבים, אבל האני הקודם שלנו מלפני המלחמה לא נמחק".
8. לאפשר לעצמי זמן להתאבלות
לצד כל אלה, חשוב מאוד להיכנס לנפש פנימה, ולאפשר לעצמנו זמן להתאבל ולעבד אובדנים שחווינו.
כאשר מבחינים שקשה לעשות את זה לבד או שאין תחושת שיפור לאורך זמן, ההמלצה היא לפנות לקבל סיוע רגשי בין אם שיחה עם איש מקצוע ובין אם עיבוד קבוצתי עם מי ששותפים לחוויה, כדי לייצר הבנייה מחודשת של הרצף ולקדם את ההסתגלות לאזרחות, אומרת גז ומזכירה שגם את זה אפשר לקבל במסגרת תוכנית עמית.
לסיכום, אלה הצעדים שיכולים לסייע לך בחזרה לאזרחות והשגרה:
• כאשר יוצאים משירות המילואים, יש לעשות זאת לאט, בחמלה עצמית, בשיתוף של הסביבה שכמהה לחבק ולסייע.
• יש לזכור שהנפש והגוף עדיין דרוכים אחרי שירות משמעותי, ויעבירו אותנו בקצב שלהם אל עבר המשמעות החדשה שנייצר לעצמנו בחיים.
• יש להסביר לבני המשפחה ולחברים בעבודה את המצב הרגשי המורכב ולאפשר להם לסייע לנו.
• יש לזכור שאנחנו לא לבד, שעוד נושאים לצידנו בנטל המילואים ואפשר לשחרר כעת את האחריות ולהתפנות לרווחה האישית
• יש לאפשר לעצמנו זמן להתאבל על האובדנים שחווינו ויחד עם זאת, לחזור לתחומי עניין ופנאי שהיו לנו לפני המלחמה כדי לאושש את הנפש ואת הגוף
• אפליקציית 'תוכנית עמית' של משרד הביטחון עומדת לרשותכם בחינם, והכלים שלה יסייעו לכם להתמודד עם המעבר בדרך המתאימה לכם. לכל המידע על התוכנית והזכאות: היכנסו
(*) שמרית גז היא ראש תחום קליני בתוכנית עמית, באגף לחיילים משוחררים ומילואים במשרד הביטחון, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית פסיכואנליטית וקצינת בריאות נפש במילואים.